החלטה בתיק בש"פ 2093/05

           בכתב אישום שהוגש נגד העוררת, סוהא סקא, ו-24 נאשמים אחרים נטען, כי היא נמנתה על חבריו של ארגון פשע אשר פעל בתחום הסחר בסמים מסוכנים. בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של המעורבים בפרשה עד תום ההליכים, וביחס לעוררת נטען כי חצריה שימשו "להסתרה, חלוקה ואריזה של סמים שבבעלות הארגון", וכן שהיא נטלה חלק גם "באריזת הסמים ובהעברתם ממקומות המסתור למפיצים".

           ראיות המשיבה מתבססות בראש ובראשונה על עדותה של עדת מדינה, סונה מוגרבי, שעל פי הנטען שימשה בלדרית, ובעדותה הפלילה רבים מחבריו של הארגון עליו נמנית העוררת, וגם את אלה שעמדו בראשו של ארגון פשע דומה בלוד. אולם, עדותה של עדת המדינה אינה עומדת לבדה, הואיל ובידי המשיבה ראיות סיוע, ובמרכזן הקלטה של שיחות שקיימו חברי הארגון, וביניהם העוררת. שנים מתמלילי השיחות הוצגו לעיוני, ולהשקפתי יש בהם, לפחות לכאורה, כדי לספק את הסיוע הנדרש לגרסתה של עדת המדינה. מכאן, שהשאלה בתיק זה אינה אם בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, ולא אם הוכח קיומה של עילת מעצר, אלא רק אם ניתן וצריך היה להמיר את המעצר בחלופה אחרת.

           לעניין זה הפנה בא-כוחה המלומד של העוררת, עו"ד א' כהן, להחלטתו של חברי, כב' השופט ס' ג'ובראן, בבש"פ 738/05. באותו מקרה נדון עניינה של נאשמת מס' 1 בתיק זה - איבון שורפי, שהכול מסכימים כי מעורבותה בפעילות הארגון עמוקה ועולה לאין שיעור על חלקה של העוררת. בהחלטתו בעניינה של איבון שורפי, הבהיר כב' השופט ג'ובראן, כי הוא נמנה על אלה הדוגלים בכך ש"רק במקרים נדירים לא יוחזק במעצר מי שסחר, לכאורה, בכמויות סמים כה גדולה". עם זאת, הוא סבר כי עניינה של איבון שורפי נמנה על החריגים לאותו כלל, וזאת משום היותה אם ל-6 ילדים אשר נותרו ללא השגחה, ועול הטיפול בהם נפל על שכמה של אישה בת 75.

           הדעה אותה הביע כב' השופט ג'ובראן ביחס לדרך בה יש לנהוג בנאשמים להם מיוחסות עבירות של סחר בסם מסוכן, היא ההלכה הנוהגת בבית משפט זה שנים רבות (בש"פ 5659/96, בש"פ 6725/97, 8593/01, 5152/03). הפצתו של נגע הסמים כרוך ברווח קל וניכר, ומאידך סכנתו לציבור וביטחונו שוב אינה טעונה הוכחה. לפיכך, קבעה הפסיקה, כי מי שחוטא בתחום זה נכון להחזיקו במעצר, הואיל והוא עלול להמשיך בעיסוקו גם מהמקום שייבחר לשמש חלופת מעצר. כך נכון בדרך כלל, וכך נכון שבעתיים ביחס למי שהצטרף מדעת לארגון פשע, אשר כל עיסוקו בתחום הסחר בסמים.

           הבקשה לשחרור העוררת נסמכת על הטענה ששני ילדיה נותרו ללא טיפול והשגחה, ואני תוהה כיצד מתיישבת אותה דאגה לילדים עם העובדה שהעוררת ביצעה את העבירות המיוחסות לה בביתה שלה ובחצריה, ולנגד עיניהם של ילדיה? זאת ועוד, העיסוק בו בחרה העוררת נועד להרחיב את מעגל המשתמשים בסמים, ועל אלה נמנים כבר עתה בני-נוער רבים, ועל כן הוספתי ותהיתי מדוע יש להעדיף את עניינם של ילדי העוררת על טובתם של כלל ילדי ישראל, אותם עלולה העוררת לסכן אם יינתן לה להתהלך חופשי?

           לנוכח האמור, אני סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העוררת החלטה ראויה היא, ומכל מקום לא מצאתי כי נפל בה פגם כלשהו. אדרבא, המסר לכלל צריך להיות שאישה החרדה באמת ובתמים לשלום ילדיה, תיטיב לעשות אם תבחר לה עיסוק מהוגן. ולהיפך, מי שבוחרת מדעת בעבריינות כדרך חיים, מותר להניח לחובתה כי הדאגה לילדיה הוא ממנה והלאה, והיא עושה בהם שימוש ציני ומקומם רק כדי להימלט מאימת הדין.

           באשר לטענה בדבר שחרורה של איבון שורפי - נראה כי גם בעניינה ההחלטה היתה שונה לולא מספרם הגדול של הילדים אשר נותרו ללא השגחה, ואשר הטיפול בהם מהווה נטל אותו קשה להעביר לשכמו של אחר, אף אם הוא בן-משפחה. לעניין זה שונה מצבה של העוררת, ומכול מקום, אם לא יימצא לילדיה פתרון, מותר להניח כי לעובי הקורה ייכנסו גורמי הרווחה.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ב' באדר ב' תשס"ה (13.3.2005).

                                                                                                   ש ו פ ט  

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב